המערער, איימן בדארנה, הורשע בהתפרצות לבית מגורים וגניבה מתוך כספת, שבוצעה בבית דודו, ונידון לשישה חודשי מאסר שירוצו בעבודות שירות, מאסר על תנאי וקנס. שירות המבחן המליץ לבטל את ההרשעה ולהסתפק בשל"צ, בשל גילו הצעיר של המערער, העדר עבר פלילי, חרטה ושיקום, אך בית המשפט קמא דחה זאת. בית המשפט המחוזי דחה את הערעור על ההרשעה, בקובעו כי חומרת העבירה והתחכום שבה אינם מאפשרים הימנעות מהרשעה, גם לנוכח נסיבותיו האישיות של המערער, והדגיש כי תסקירי שירות המבחן הם בגדר המלצה בלבד.

דן בערעורו של שלמה סידלוויץ על חומרת העונש שנגזר עליו לאחר שהורשע, על פי הודאתו, בעבירות של איומים, תקיפה הגורמת חבלה של ממש, ותקיפת בת זוג. המערער תקף את בת זוגו לשעבר במספר מקרים, וכן את אחותה, תוך גרימת חבלות גופניות. שירות המבחן התרשם כי המערער מתקשה בוויסות דחפיו, רמת הסיכון להישנות מעשיו גבוהה, ולא המליץ על שיקום בקהילה. בית המשפט קמא גזר עליו 8 חודשי מאסר בפועל והפעיל עונש מאסר מותנה בן 9 חודשים במצטבר, כך שסך הכול נגזרו עליו 17 חודשי מאסר בפועל. ערכאת הערעור דחתה את הערעור, קבעה כי לא נפל פגם בגזר הדין, וכי לא מתקיימות נסיבות חריגות המצדיקות התערבות או הפחתת העונש.

ערעורו של ראמי עודה על חומרת העונש שנגזר עליו לאחר שהורשע, לפי הודאתו, בשמונה עבירות של גניבת רכב בצוותא, שתי עבירות גניבה נוספות, הפרת הוראה חוקית והסעת שוהים בלתי חוקיים. עודה פעל יחד עם אחרים באופן מתוכנן ומתוחכם, שימש כתצפיתן ו"פותח ציר", והעביר את כלי הרכב הגנובים לשטחי הרשות הפלסטינית. בית המשפט השלום בחדרה גזר עליו 30 חודשי מאסר בפועל, מאסרים על תנאי, פיצוי כספי לבעלי הרכבים וחילוט רכבו. הרכב שופטי המחוזי בראשות הנשיא אלרון בחן את ערעורו של ראמי עודה על חומרת העונש שנגזר עליו בגין שורת עבירות רכוש חמורות, לרבות גניבות רכב חוזרות ונשנות והפרת הוראה חוקית, וקבע פה אחד כי אין מקום להתערבות בגזר הדין שניתן בבית משפט השלום, ודחה את הערעור.

ערעורו של נאשם הלוקה בנפשו – על החלטת בית משפט השלום שהורתה על אשפוזו הפסיכיאטרי לתקופה מרבית השווה לעונש המאסר המרבי בצד העבירה בה הואשם. בית המשפט המחוזי פירש את סעיף 15(ד1)(2) לחוק טיפול בחולי נפש וקבע כי לשון החוק "לא תעלה" משמעה שבית המשפט מוסמך להפעיל שיקול דעת ולקבוע תקופת אשפוז קצרה מהעונש המרבי, כדי לאזן בין הגנה על שלום הציבור לבין זכויות היסוד של נאשמים הלוקים בנפשם – החירות, הכבוד והאוטונומיה. הרכב השופטים – הנשיא אלרון והשופטים ליפשיץ ו-וינשטיין, קבע כי בנסיבות המקרה, כאשר המערער הואשם בעבירות של איומים וגרימת נזק לרכוש, יש לקבוע את תקופת האשפוז המרבית בצו ל־12 חודשים בלבד, וביטל את צו האשפוז הקודם.

ערעורו של גולדברג על רכיב המאסר בפועל שנגזר עליו בגין עבירות גידול והחזקת סם מסוכן מסוג קנאביס. גולדברג הורשע לאחר שהחזיק 36 שתילים במשקל כולל של כ-525 גרם, וכן כמויות נוספות לשימוש עצמי, ונגזרו עליו חמישה חודשי מאסר בפועל. הערעור התמקד בבקשתו לרצות את המאסר בדרך של עבודות שירות, לאחר שנשלח לממונה בעניין זה, אך נדחה על סמך חוות דעת שלילית כללית על רקע צריכת תחליפי סם. בית המשפט המחוזי קיבל את הערעור, קבע כי חוות הדעת של הממונה התבססה על שיקולים כוללניים ולא פרטניים למערער, והדגיש כי נוצרה אצלו ציפייה סבירה לריצוי המאסר בעבודות שירות. לפיכך, נקבע כי המערער ירצה את מאסרו בעבודות שירות במועצה הדתית חדרה. כן נקבע כי תקופת פסילת רישיונו תימנה ממועד הפקדתו בפועל.

המקרה הוא בערעורם של שני נאשמים – לירז קיזדרמן ואמיר מרלי, על הרשעתם ועל רכיבי העונש שנגזרו עליהם בגין עבירות מרמה, זיוף והונאה בכרטיסי אשראי שביצעו בצוותא בשלוש הזדמנויות שונות. העבירות כללו שימוש בפרטי כרטיס אשראי של אחר, זיוף חתימות וקבלת טובות הנאה במסעדות ובבתי עסק. בית משפט השלום גזר עליהם עבודות של"צ, מאסר מותנה ופיצוי משותף, אך דחה את הבקשה להימנע מהרשעה, בנימוק כי לא הוצגה פגיעה קונקרטית בשיקומם וכי מדובר בעבירות חמורות ומתוכננות. המערערים טענו כי היה מקום לבטל את הרשעתם, בין היתר בשל המלצות שירות המבחן ונסיבותיהם האישיות. הנשיא אלרון ושופטי ההרכב קיבלו באופן חלקי את הערעור: הערעור של קיזדרמן התקבל כך שצו השל"צ שבוטל הומר בצו מבחן למשך שנתיים, בהתאם להמלצת שירות המבחן, בשל נסיבותיה האישיות. לעומת זאת, הערעור של מרלי נדחה, תוך הוראה לבית משפט קמא להשלים את גזר הדין באמצעות קבלת תוכנית של"צ קונקרטית. השופטים הדגישו כי הימנעות מהרשעה היא חריג שבמקרה זה לא התקיים, וכי אין פגם בקביעת הפיצוי המשותף, שכן העבירות בוצעו בצוותא.

מקרה בארבעה נאשמים שהורשעו בתקיפת שוטרים בנסיבות מחמירות, אחד מהם גם בעבירת איומים. האירוע התרחש בעת שהשוטרים הגיעו לבצע צו חיפוש, והנאשמים תקפו אותם באגרופים, בעיטות ובאיומים, גרמו להם לחבלות ואף איימו לאחר מכן. בית משפט השלום הטיל על הנאשמים שישה חודשי עבודות שירות, מאסר על תנאי ופיצוי לשוטרים. המדינה ערערה על קולת העונש. בערעור קבע בית המשפט המחוזי כי העונש אינו הולם את חומרת המעשים ואת הפגיעה בערכים מוגנים כמו שלטון החוק, בטחון הציבור ויכולת השוטרים לבצע תפקידם. נקבע כי מתחם הענישה ההולם נע בין 12 ל-30 חודשי מאסר בפועל. לאחר אבחנה בין הנאשמים – על בסיס עבר פלילי ונסיבות אישיות – גזר בית המשפט: על המשיבים 1 ו-3 (בעלי עבר פלילי) – 20 חודשי מאסר בפועל, על המשיבים 2 ו-4 (ללא עבר פלילי) – 18 חודשי מאסר בפועל. יתר רכיבי גזר הדין נותרו על כנם.

המקרה בנאשם בן 19, שהורשע בהחזקת סכין למטרה לא כשרה, וזאת לאחר שביצע עבירה דומה בעבר והיה תלוי נגדו מאסר על תנאי. בית משפט השלום השית עליו 4 חודשי מאסר בפועל והורה להפעיל את המאסר המותנה בחופף, כך שסך הכול ירצה 6 חודשי עבודות שירות. המדינה ערערה על קולת העונש לבית המשפט המחוזי. ערכאת הערעור נחלקה: בדעת רוב של השופטים ליפשיץ ואליקים הוחלט לדחות את הערעור, תוך מתן משקל לגילו הצעיר, עברו המוגבל והמלצת שירות המבחן; בעוד נשיא ההרכב, השופט אלרון, סבר כי יש להחמיר בעונש בשל חזרתיות בעבירה, עמדות אלימות של המשיב והיעדר הרתעה, ולהטיל עליו מאסר של ממש. בסופו של דבר, הערעור נדחה ברוב דעות, והנאשם הושם לעבודות שירות.

ערעורו של ולדימיר (אריאל) רחמימוב על גזר דינו של בית משפט השלום בקריות, בו הורשע בתקיפת עובדת ציבור והיזק לרכוש במזיד, לאחר שזרק עציץ על ראשה של עובדת לשכת התעסוקה בעקבות ויכוח. המערער ביקש להמיר את עונש המאסר בפועל (4 חודשי עבודות שירות) בצו שירות לתועלת הציבור, בטענה לפגיעה בפרנסתו וביכולתו לשלם חובות ומזונות. בית המשפט המחוזי דחה את הערעור בקבעו שהעונש סביר, מאוזן ונמצא בתוך המתחם שקבעה הערכאה הדיונית (2–8 חודשי מאסר), ובפרט לאור חומרת התקיפה כלפי עובדת ציבור ואי לקיחת אחריות מלאה מצד המערער. הערעור נדחה, והמערער הונחה להתייצב לריצוי עונשו בעבודות שירות.

ערעורו של יעקב דה-ליון, על עונש של 8 חודשי מאסר בפועל שנגזר עליו בגין חמש עבירות של קשירת קשר לביצוע עוון וחמש עבירות גניבה בצוותא, שבוצעו יחד עם אחרים באמצעות ציוד ייעודי לגניבת כ-2,800 ליטר סולר מתחנות דלק שונות. המערער הודה בעובדות כתב האישום במסגרת הסדר טיעון, ובית המשפט קמא קבע כי מדובר בפרשה חמורה ומתוכננת היטב שבה חלקו של המערער היה מרכזי. אף ששירות המבחן המליץ על עונש מקל של עבודות שירות, בית המשפט העדיף ענישה מוחשית ומרתיעה של מאסר ממשי. ערכאת הערעור קבעה כי העונש סביר, מתחם הענישה הולם, ולא מתקיימים טעמים חריגים המצדיקים התערבות. בהתאם לכך, הערעור נדחה.

המערער ונאשמים נוספים ניסו לפרוץ לעסק באמצעות מסור דיסק, אך האזעקה הופעלה והם נמלטו. לאחר שהורשע, על פי הודאתו ובהסדר טיעון, בעבירות של קשירת קשר לביצוע פשע, פריצה לבניין שאינו דירה, החזקת מכשירי פריצה והסתייעות ברכב לביצוע פשע, בית המשפט השלום בקריות גזר עליו 8 חודשי מאסר בפועל, קנס של 6,000 ש"ח ופיצוי למתלונן בסך 5,000 ש"ח. המערער טען למצב כלכלי קשה וביקש הפחתה בסכומים או פריסת תשלומים רחבה יותר, אך ערכאת הערעור קבעה שאין חריגה מגדר הסבירות, במיוחד לאור חומרת העבירה, התחכום שבביצועה והרשעותיו הקודמות. נפסק כי הקנס והפיצוי סבירים, ואין מקום להתערבות. הערעור נדחה.