פסק הדין עוסק בערעור על חומרת העונש שנגזר על המערער, אשר הורשע במסגרת הסדר טיעון בעבירת המתה בנסיבות של אחריות מופחתת (עקב שכרות), לאחר שדקר למוות את שותפו לדירה במהלך קטטה אלימה שהתפתחה ביניהם. המערער טען כי פעל מתוך תחושת סכנה מיידית לחייו לאחר שהמנוח ניסה לחנוק אותו ותקף אותו בסכין. בית המשפט העליון, מפי השופט אלרון, דחה את הערעור פה אחד, וקבע כי העונש של 12 שנות מאסר שנגזר עליו מצוי בתחתית מתחם הענישה ההולם, ומשקף את חומרת המעשה – שכלל דקירות רבות גם לאחר שהמנוח נפל לרצפה. אלרון הבהיר כי אין מקום לגזור עונש לפי נסיבות נוספות (כגון התגרות או קרבה להגנה עצמית), מאחר שהמערער הודה בעובדות כתב אישום מתוקן שאינו כולל טענות אלו, וההסדר לא מאפשר סטייה מהן.

ערעור על חומרת העונש שנגזר על המערער, שהורשע ברצח אחיו למחצה בדקירה, לאחר מריבה שפרצה ביניהם על רקע אישי. המערער טען כי יש להקל בעונשו נוכח נסיבות חייו הקשות, חרטתו, העדר עבר פלילי וחוות דעת פסיכיאטרית שטענה להשפעת סמים ואלכוהול בעת המעשה. השופט אלרון, שכתב את פסק הדין, דחה את הערעור בקובעו כי העונש שהוטל – 26 שנות מאסר – אינו חמור יתר על המידה ונמצא קרוב לתחתית מתחם הענישה ההולם לעבירת רצח בכוונה. אלרון הדגיש כי מדובר ברצח אכזרי – דקירה קטלנית של אדם ישן לאחר שהמערער שוטט בדירה עם הסכין במשך דקות ארוכות – ולא ניתן לראות בו "מעידה חד פעמית". עוד קבע אלרון כי לא ניתן היה להתחשב בחוות הדעת הפסיכיאטרית שהובאה בשל הסדר הטיעון, שאוסר לסטות מעובדות כתב האישום. לפיכך, נקבע כי אין עילה להתערב בעונש שנגזר.

ערעורו של אב שהורשע ברצח בתו, הנרייט (אנור) קרא ז"ל, בת 17, לאחר שהתנגד למערכת היחסים שניהלה עם צעיר מוסלמי ולכוונתה להתאסלם ולהינשא לו. הרצח התרחש זמן קצר לאחר שהמערער שמע על כוונתה, ניגש לחדרה של המנוחה ודקר אותה למוות בשלוש דקירות קטלניות בצווארה ובכתפה. ההרשעה התבססה על מארג ראיות נסיבתיות משמעותי, כולל מניע מבוסס, התנהגות מפלילה לאחר הרצח, סתירות בגרסאות המערער, ומעורבותו הישירה במקום ובזמן הרלוונטי. בית המשפט העליון, מפי השופט יוסף אלרון ובהסכמת השופטים שטיין וכבוב, דחה את הערעור. נקבע כי ההרשעה מבוססת היטב וכי התרחישים החלופיים שהציג המערער מופרכים או תיאורטיים בלבד. בית המשפט אישר גם את קביעת המחוזי כי אילו הייתה חלה הרפורמה בעבירות ההמתה, היה מדובר ברצח בנסיבות מחמירות בשל מניע "של כבוד המשפחה" והיות הקורבן קטינה וחסרת ישע. לפיכך, נותר בעינו עונש מאסר עולם חובה, וכן חיוב בפיצוי.

המערער הורשע ברצח אשתו, סוזאן ותד ז"ל, ועל גזר הדין שהושת עליו – מאסר עולם ופיצוי כספי לילדיהם, הוא עירער. לפי כתב האישום, הוא חנק את רעייתו בביתם לעיני בנם התינוק, הטמין את גופתה בחורשה וניסה להציג את המעשה כהתאבדות. בערעור טען לפגמים ראייתיים ולכך שאין מקום להרשיעו ברצח בנסיבות מחמירות לפי הרפורמה בעבירות ההמתה. השופט אלרון, דחה את הערעור על כל חלקיו. הוא קבע כי המערער פעל מתוך תכנון מוקדם, ולא כתוצאה מ"קנטור רגעי" כפי שטען. אלרון קבע כי התקיימה נסיבה מחמירה של רצח לאחר תכנון או שקילה מוקדמת, ולכן הרפורמה אינה מקלה בעניינו. לפיכך, הרשעתו ועונשו נותרו על כנם.

ערעור על הרשעתו של המערער, זיאדאת ברצח אשתו ההרה, אחלאם זיאדאת ז"ל, ובשיבוש מהלכי משפט ומתן ידיעות כוזבות. המערער הזמין את אשתו לצימר בנצרת עילית באמתלה של בילוי זוגי, ולאחר ששהו בו יחד מספר שעות, חנק אותה למוות והעלים את גופתה, שלא נמצאה עד היום. לאחר מכן ניסה לטשטש ראיות, מסר הודעה כוזבת למשטרה על חטיפתה, ואף ניסה לגייס את אחותו ובני משפחתו כדי לבסס את סיפור הכיסוי. הרשעתו התבססה על תיעוד מצלמות, ראיות נסיבתיות, והודאתו בפני אחותו ובן זוגה. השופט יוסף אלרון, שכתב את פסק הדין, דחה את הערעור וקבע כי מדובר ברצח מתוכנן ומחושב, שנעשה בקור רוח, לאחר הליך שקילה וגיבוש החלטה, ובשל מניע פסול של שליטה ורצון למנוע את גידול הילד בידי אחר. אלרון קבע כי הרפורמה בעבירות ההמתה איננה חלה במקרה זה משום שמדובר ב"רצח בנסיבות מחמירות" לפי סעיף 301(א)(1) לחוק. לפיכך, נשארו על כנם עונש מאסר עולם ופיצוי כספי למשפחת הקורבן.

ערעור על חומרת העונש שהוטל על המערער, אשר הורשע בשורת עבירות חמורות שביצע בעיר עכו במהלך מאורעות "שומר החומות" במאי 2021, ובהן התפרעויות אלימות, תקיפת שוטרים, הרס של בתי עסק יהודיים ממניע גזעני, גניבה, הצתות וגרימת נזקים חמורים. המערער השתתף באירועים אלימים במספר מוקדים, יידה אבנים, הרס רכוש, ולקח חלק בפריצה למסעדה ומלון שבהם בוצעו הצתות ונגרם נזק כבד. בית המשפט העליון, מפי השופט יוסף אלרון ובהסכמת שופטי ההרכב, דחה את הערעור וקבע כי העונש שנגזר – 40 חודשי מאסר בפועל – אינו חמור כלל ביחס להיקף העבירות וחומרתן. אלרון הדגיש את המניע הגזעני, את מסע ההרס המתמשך במספר מוקדים ואת חומרת ההתפרעויות בתקופה רגישה מבחינה ביטחונית. נקבע כי אין עילה להתערב בעונש, שנמצא בתחתית מתחם הענישה.

במקרה זה שני ערעורים: ערעור המדינה על קולת העונש שנגזר על המשיב לאחר שהורשע בתקיפת גרושתו באלימות קשה, וערעורו של המשיב על עצם ההרשעה. לפי הממצאים, המשיב איים על המתלוננת, תקף אותה קשות, דרס אותה באמצעות רכבו ודקר אותה מספר פעמים בגופה, תוך ניסיון להרוג. בית המשפט העליון, מפי השופט יוסף אלרון, דחה את ערעורו של המשיב על ההרשעה, תוך קביעה כי ממצאיה של הערכאה הדיונית היו מבוססים, מהימנים ומגובים בראיות רבות. לעומת זאת, ערעור המדינה על קולת העונש התקבל חלקית, ובית המשפט החמיר את עונש המאסר בפועל מ-12 ל־15 שנות מאסר, בצירוף הפעלת מאסר מותנה קודם. פסק הדין עמד על חומרת האלימות, ריבוי העבירות והעבר הפלילי המכביד של המשיב, וקבע כי יש להחמיר בענישה כדי לשקף את חומרת הפגיעה ולספק הרתעה ממשית.

פסק הדין עוסק בערעור על הרשעת המערער בעבירת רצח שבוצעה במהלך ניסיון שוד, לצד עבירות נוספות של ניסיון שוד וחבלה חמורה. המערער טען כי לא ביצע את הרצח בפועל, לא שיער כי שותפו ידקור את הקורבן, ולכן אין להרשיעו בעבירת רצח כמבצע בצוותא. השופט יוסף אלרון, שכתב את חוות הדעת המרכזית, דחה את הערעור וקבע כי יש להשאיר את הרשעת המערער בעינה. אלרון פירט כי גם אם המערער לא ביצע את הדקירה הקטלנית בפועל, הוא נחשב מבצע בצוותא – שכן היה שותף לתכנון השוד, ידע על רמת הסיכון, הצטייד בסכין ובגז מדמיע, נכנס לדירה רעול פנים, איים ודקר בעצמו משתתף נוסף. אלרון הדגיש כי המערער היה מודע בפועל לאפשרות שהתוכנית תסלים ותגרום למוות, ולכן הוא נושא באחריות ישירה לרצח.

עוסק בערעור על הרשעתו של המערער ברצח אשתו, מריה טל, בנסיבות מחמירות. טל הורשע בכך שתכנן את הרצח בעקבות חשדו שהיא בוגדת בו, דקר אותה בצווארה בסכין גדולה בשעה ששכבה על מיטת חדרם, ולאחר מכן דיווח למשטרה שהיא התאבדה, תוך ניסיון להשמיד ראיות ולשבש הליכי חקירה. השופט יוסף אלרון, שכתב את חוות הדעת המרכזית, דחה את הערעור וקבע כי מארג הראיות הנסיבתיות מוביל למסקנה חד-משמעית שלפיה המערער תכנן את הרצח וביצע אותו בכוונה תחילה. אלרון הדגיש את התנהלותו של המערער לפני ואחרי הרצח – כולל שקרים, סתירות רבות בגרסאותיו, מחיקת הודעות מטלפון, התנהגות מפלילה וראיות פורנזיות (כמו טביעת אצבעותיו על הסכין ודם על ידיו). בנוסף, קבע אלרון כי ההסבר החלופי שהציע – לפיו המנוחה התאבדה – אינו סביר, אינו נתמך בראיות, ונסתר ממסקנות חוות דעת רפואית. לכן, הרשעתו של טל בעבירת רצח בנסיבות מחמירות, לצד ניסיון להשמדת ראיה וחבלה חמורה, נותרה על כנה.

המערער שמצבו הבריאותי והנפשי אינם טובים, המשיך להתגורר בדירת עמידר בת שני החדרים שהיתה בבעלותו של אביו גם לאחר שאביו נפטר. אחיו גם הוא כבר אינו בין החיים ואימו חולה במחלה קשה. ועדת האכלוס של חברת עמידר ביקשה להוציא את המערער מהדירה ולטעון את בעלותה עליה. המערער מצידו מבקש לטעון את בעלותו על הדירה המדוברת. השופט אלרון יחד עם השופטת ברון סברו בניגוד לדעתו של השופט סולברג כי יש לאפשר בחינה מחודשת של בעלות הדירה ע"י המערער בפני ועדת האכלוס על סמך ממצאים שהגיש לבית המשפט וכי יש להתחשב במצבו של המערער ולבוא לקראתו ולעזרתו.

עסק בערעורו של אדם שהורשע ברצח אחותו. הערעור התמקד בשאלה האם יש להחיל בעניינו את הרפורמה בעבירות ההמתה, ולפיכך להרשיעו בעבירת הרצח הבסיסית במקום ברצח בנסיבות מחמירות. השופט אלרון סבר שיש לקבל את הערעור באופן חלקי ולהמיר את ההרשעה לעבירת הרצח הבסיסית לפי סעיף 300(א) לחוק העונשין, במקום הרשעה ברצח בנסיבות מחמירות לפי סעיף 301(א). אלרון קבע כי אף שמדובר במעשה רצח חמור, לא הוכח כי בוצע לאחר הליך ממשי של שקילה וגיבוש החלטה להמית, כנדרש ליסוד של נסיבה מחמירה לפי הרפורמה. לדבריו, הרצח בוצע בעקבות ויכוח שהתפתח בפתאומיות, מבלי שהייתה הכנה מוקדמת משמעותית או תכנון מסודר. לפיכך, הרפורמה כן חלה בעניינו של המערער, אך אינה מצדיק הרשעה ברצח בנסיבות מחמירות – אלא ברצח בסיסי בלבד, שעדיין נושא עונש של מאסר עולם.