ערעור על חומרת העונש שנגזר על המערערת, אשר הורשעה בהמתה בנסיבות של אחריות מופחתת לאחר שהכתה למוות את אחותה – זריפה מאמוס ז"ל – באמצעות עלי ממתכת. בית המשפט המחוזי בחיפה קבע כי המערערת פעלה מתוך הפרעה נפשית חמורה שהגבילה את יכולתה להבין את מעשיה, אך לא שללה את אחריותה הפלילית, ולכן הרשיע אותה לפי סעיף 301ב(ב)(2) לחוק העונשין, וכן בעבירת שיבוש מהלכי משפט. נגזרו עליה 18 שנות מאסר ופיצוי כספי. בית המשפט העליון, מפי השופט יוסף אלרון, דחה את הערעור. אלרון קבע כי לא נפל פגם בגזירת הדין, שכן חומרת האלימות, העובדה שהמערערת לא נטלה אחריות, ניסתה להסתיר את המעשה ופעלה מתוך מודעות מסוימת – מצדיקים את מיקומה של הענישה קרוב לרף העליון של מתחם הענישה. פסק הדין כולל גם קביעות עקרוניות בדבר נטל ההוכחה בעבירת ההמתה באחריות מופחתת: לצורך הכרעת הדין די שהנאשם יעלה ספק סביר לקיומה, אך בגזר הדין עליו להוכיח זאת לפי מאזן הסתברויות.

ערעור על חומרת העונש שנגזר על המערער, ג'עברי, שהצית בית מלון בירושלים כנקמה על פיטוריו, וכתוצאה מכך גרם למותו של אדם (רונן עוז ז"ל), לפציעת בני משפחתו ולנזקים גופניים לרבים מאורחי המלון. ג'עברי הורשע בהמתה בקלות דעת, הצתה, וחבלה חמורה בנסיבות מחמירות, ונגזרו עליו 12 שנות מאסר ופיצוי כספי לנפגעים. בית המשפט העליון, מפי השופט יוסף אלרון ובהסכמת השופטים שטיין וכנפי-שטייניץ, דחה את הערעור. אלרון עמד על כך שמדובר באירוע חמור של הצתה מתוכננת במקום ציבורי המאוכלס בעשרות אנשים, וכי ג'עברי לא הפנים את חומרת מעשיו ולא גילה אחריות מלאה. נקבע כי העונש שהוטל הולם את מדיניות הענישה בעבירות המתה בקלות דעת ואין בו חריגה המחייבת התערבות.

בקשת רשות ערעור על הרשעתו של המבקש בעבירות סמים, שהתבססה על חיפוש שנערך בקרוואן מגוריו. החיפוש בוצע על בסיס צו חיפוש שניתן לפי תצלום אוויר ומבלי שננקבה כתובת מדויקת, תוך חדירה לקרוואן של המבקש — אף שהצו התייחס למבנה אחר שבו התגורר חשוד אחר (דוד שלתיאל). בית משפט השלום קבע כי מדובר בחדירה לא חוקית, פסל את הראיות (סמים והודעות), וזיכה את המבקש. המחוזי הפך את ההכרעה והרשיע. השופט אלרון הציע לקבל את הבקשה והערעור, והורה לזכות את המבקש ויתר חברי ההרכב הסכימו עם עמדתו. אלרון קבע כי החיפוש בוצע בניגוד לצו, תוך פגיעה חמורה בזכויות חוקתיות, ובפרט בזכות לפרטיות. הוא הדגיש כי תצלום אוויר אינו מהווה היתר גורף לחיפוש בכל תא שטח, ודרש מהמשטרה הקפדה יתרה בבקשות לצווי חיפוש. נקבע כי מדובר בפגם חמור – לא טעות בתום לב – המצדיק פסילת הראיות לפי הלכת יששכרוב. השופטים שטיין ורונן הצטרפו. פסק הדין קובע עקרונות חשובים באשר לגבולות סמכות המשטרה בצווי חיפוש, תוך הדגשת הגנה על זכויות נחקרים וצדדים שלישיים.

פסק הדין בע"פ 4019/23 סעיד אבו סרארי נ' מדינת ישראל דן בערעור על חומרת העונש שנגזר על המערער – 27 שנות מאסר – לאחר שהורשע ברצח אחותו. ערעור זה בא בהמשך לפסק הדין בע"פ 578/21, שבו קיבל בית המשפט העליון, מפי השופט יוסף אלרון, את ערעורו הראשון של המערער והמיר את ההרשעה מ"רצח בנסיבות מחמירות" ל"רצח בסיסי". במסגרת הערעור הנוכחי נדחו טענות בדבר מצבו הנפשי של המערער, ונקבע כי העונש שנגזר עליו מצוי בתחתית מתחם הענישה ההולם, ואינו מצדיק התערבות.

דיון בעתירה נגד צו החרמה והריסה שהוצא למבנה בו התגורר בנו של העותר – זיאד צפדי – שהואשם בסיוע לפיגוע הירי הרצחני בתחנת הדלק ביישוב עלי ביוני 2023, שבו נרצחו ארבעה אזרחים ישראלים. העתירה התמקדה בטענות לחוסר מעורבות משפחתו של המפגע, לפגיעה בלתי מידתית בחפים מפשע, ולאי-יעילותה של מדיניות הריסת בתים כהרתעה. בית המשפט העליון, מפי השופט יוסף אלרון ובהסכמת השופטים סולברג ו-וילנר, דחה את העתירה. בקביעתו כי זיאד לקח חלק מהותי ומתמשך בהכנת הפיגוע – כולל סיוע בנשק, אימונים והכוונה – ולכן יש לו זיקה מובהקת למבנה. נפסק כי השימוש בתקנה 119 לתקנות ההגנה (שעת חירום), נעשה באופן חוקי, מידתי ומבוקר, לצורך הרתעה במציאות ביטחונית קשה, וכי קיימת תשתית עובדתית מספקת שמבססת את נחיצות ההריסה. בפסק הדין חזר השופט אלרון על הלכת בית המשפט שלפיה אין חובה להוכיח מעורבות או מודעות של בני המשפחה לצורך מימוש הצו, וכי קדושת החיים גוברת על הפגיעה הקשה – אך משנית – בזכויות הקניין של בני הבית. העותרים קיבלו שהות של 5 ימים לצרכי התארגנות לפני ביצוע ההריסה.

התיק עוסק בערעורים הדדיים: מצד הנאשמים – על חומרת העונש שהושת עליהם לאחר שהורשעו בעבירת רצח באדישות ועוד, ומצד המדינה – על קולת העונש. הרקע למעשים הוא סכסוך משפחתי שבעקבותיו ירה חוג'יראת במנוח באמצעות נשק חם, והנאשם השני סייע לו בכך. השופט אלרון, שכתב את פסק הדין, עמד על החומרה הרבה של המעשה וקבע כי מדובר במקרה המצוי ברף העליון של עבירות הרצח באדישות, וכי העונשים שנגזרו במחוזי – 18 שנות מאסר לחוג'יראת ו־9 לשותפו – מקלים יתר על המידה ואינם הולמים את חומרת העבירה ואת מגמת ההחמרה שקבע המחוקק ברפורמה לעבירות ההמתה. לפיכך, בית המשפט העליון החמיר את עונשו של חוג'יראת ל־22 שנות מאסר והותיר את עונש שותפו על כנו, תוך הדגשה לצורך בענישה מרתיעה נוכח האלימות הגואה בישראל.

המקרה עוסק בקטין שהורשע בעבירות חמורות, ובהן מעשה סדום, מעשים מגונים, סחיטה באיומים והחזקת סכין שלא כדין, שבוצעו כלפי קטין אחר. המערער תקף מינית את הקטין תוך הפעלת אלימות ואיומים, במסגרת סחיטת חוב כספי פעוט, תוך הסרת פרטיותו והשפלתו הקשה. בית המשפט המחוזי לנוער גזר עליו 6 שנות מאסר בפועל ועוד רכיבי ענישה נוספים, ובכך חרג מהמלצת שירות המבחן שהמליץ על מסלול שיקומי במעון נעול. השופט יוסף אלרון, שכתב את פסק הדין, דחה את הערעור על חומרת העונש וקבע כי אף שמדובר בקטין, חומרת המעשים, האכזריות, הפגיעה הקשה בנפגע (קטין אף הוא), והיעדר תהליך שיקום מובהק – מצדיקים עונש מאסר בפועל. אלרון הדגיש את עקרון ההלימה כמרכזי גם בענישת קטינים, וקבע כי שיקום הקורבן תלוי גם בהרחקת הפוגע. לדבריו, אף שחל שיפור מסוים בהתנהגות המערער במסגרת המעון, אין בכך כדי להצדיק הקלה בעונש או חריגה ממתחם הענישה.

פסק דין זה עוסק בפרשנות סעיף 219(ב)(2) לחוק התכנון והבנייה, בעניין התנאים להוצאת צו מינהלי להפסקת שימוש אסור בנכס. הסוגיה המרכזית הייתה האם יש לפרש את הביטוי "שימוש אסור בבית מגורים" כמבנה המשמש בפועל למגורים (למשל, גם נופש או אירוח), או רק כבית שמיועד למגורים לפי ייעוד התב"ע. בהצעתו של השופט אלרון ובהסכמת השופטים כבוב ורונן, קיבל בית המשפט את הערעור וקבע כי יש לפרש את החוק לפי ייעוד המבנה ולא לפי השימוש שנעשה בו בפועל. כלומר, גם אם נעשה שימוש אסור לצרכי אירוח במבנה שיועד למגורים – תחול מגבלת הזמן של 30 הימים להוצאת צו, כפי שנקבע בסעיף 219(ב)(2). אלרון קבע כי פרשנות הפוכה תרוקן את החוק מתכליתו ותפגע דווקא במי שזקוק להגנה מפני אובדן קורת גג. לפיכך, פסק דינו של בית המשפט המחוזי בוטל, והצו המינהלי נותר על כנו.

הדיון הוא בערעור על הרשעה ברצח בכוונה תחילה, לאחר שהמערער דקר למוות את שותפו לדירה בעקבות סכסוך על תשלום שכר דירה. ז'ירנוב דקר את המנוח בעורק הצוואר בזמן שישן, ביצע "וידוא הריגה" ולאחר מכן ניסה להסתיר את המעשה. הוא טען כי פעל בספונטניות מתוך סערת רגשות, ולכן יש להמיר את ההרשעה לרצח "בסיסי". השופט יוסף אלרון, שכתב את פסק הדין, דחה את הערעור וקבע כי מעשה הרצח בוצע לאחר הליך ממשי של שקילה וגיבוש החלטה להמית, ולכן הוא נכנס בגדר רצח בנסיבות מחמירות. אלרון הדגיש את קור הרוח, תכנון העיתוי, אופן הביצוע המדויק ואת ניסיונות ההסתרה שלאחר מכן. לפיכך, נקבע כי הרפורמה בעבירות ההמתה אינה מהווה "דין מקל" במקרה זה, והמערער נותר עם הרשעתו המקורית ועונש מאסר עולם חובה. ההרכב דחה את הערעור פה אחד.

עוסק בערעורו של המערער, שהורשע בניסיון לרצח, חבלה חמורה והתעללות בקטין (בנו), בעקבות תקיפת אשתו דאז, שירה איסקוב, באירוע אלים וקשה בדירתם לעיני ילדם הפעוט. המערער טען כי לא הייתה לו כוונה להרוג, וביקש להוסיף חוות דעת פסיכיאטרית חדשה שתבחן את מצבו הנפשי בזמן האירוע. השופט אלרון, בהסכמת יתר חברי ההרכב, דחה את הערעור וקבע כי לא נפל פגם בהכרעת דינו של בית המשפט המחוזי, אשר קבע שהמערער פעל מתוך כוונה להמית, בהתאם לדבריו ולמעשיו האלימים הקשים – הכאות, חניקה ודקירות בסכין. אלרון דחה את הבקשה להוספת ראיה פסיכיאטרית חדשה בנימוק שאין מדובר בכשל ייצוג, אלא בבחירה מודעת של קו הגנה. עוד קבע כי אין מניעה להרשיע את המערער גם בעבירה של חבלה חמורה בנוסף לניסיון רצח, וכי ניתן לראות בנוכחות הילד בזירת התקיפה הקשה בסיס להרשעה בעבירת התעללות – אף שהמעשים לא כוונו ישירות כלפיו – בשל הנזק הנפשי החמור שנגרם לו. לפיכך, הערעור נדחה במלואו.

מדובר בערעור שהגיש אדם שהפעיל גן ילדים והורשע, על-פי הודאתו, בהתעללות בחסר ישע לאחר ששכח פעוט ברכב הסעות לגן במשך כחמש שעות ביום קיץ חם, ויחד עם שותפתו ביצע בו פעולות מסוכנות בניסיון להחיותו במקום להזעיק עזרה רפואית. כתוצאה מכך, הפעוט נפגע מוחית באופן קשה ונותר עם נכות קשה. בית המשפט המחוזי בלוד גזר על המערער 32 חודשי מאסר. השופט אלרון, שכתב את פסק הדין, דחה את הערעור על כל חלקיו. הוא קבע כי הודאת המערער נמסרה מרצון ובהבנה, וכי לא הוכח כשל בייצוג או פגם מהותי בהליך. אלרון הדגיש את החומרה החריגה של המעשה – לא רק השכחה, אלא גם ההתנהלות שלאחר מכן, שכללה הסתרה, שקרים להורים ולעובדים רפואיים, ועיכוב קריטי בהבאת הילד לטיפול. הוא קבע כי מדובר במקרה מובהק של פגיעה חמורה בחסר ישע, וכי העונש שהושת כלל אינו חמור ואף מקל עם המערער לאור הנזק שנגרם.