המערער הורשע ברצח בכוונה תחילה של אדם עמו הסתכסך, וכן בניסיון לרצח של בנו של המנוח ובעבירות נשק. האירוע התרחש במהלך קטטה רבת משתתפים, שבמהלכה שלף המערער אקדח וירה למוות במנוח מטווח קצר, ולאחר מכן רדף אחרי בנו כשאקדח שלוף בידו. השופט אלרון קבע כי הרשעת המערער בעבירות הרצח וניסיון הרצח מוצדקת, שכן הוכחו הן היסוד העובדתי והן היסוד הנפשי הנדרש – כולל כוונה להמית והיעדר התגרות. עם זאת, קיבל אלרון את הערעור באופן חלקי בקובעו כי יש להחיל את הרפורמה בעבירות ההמתה בעניינו של המערער. הוא פסק כי מעשה הרצח אינו נכנס לגדר "רצח בנסיבות מחמירות" לפי סעיף 301(א) לחוק העונשין, ולכן אין להשית מאסר עולם חובה אלא להמיר את ההרשעה לרצח בסיסי לפי סעיף 300(א). התיק הוחזר למחוזי לצורך טיעונים לעונש מחודש.

עוסק בערעור על חומרת העונש שנגזר על המערער, תושב מחנה הפליטים ג'נין, שהורשע בסחיטה באיומים בצוותא, הטרדה מינית ושהייה בלתי חוקית בישראל. המערער תיעד מפגש מיני עם אדם אחר ללא ידיעתו, והעביר את הסרטון לחברו – ששימש כגורם מרכזי בשרשרת סחיטה, במסגרתה נסחט המתלונן בכספים, רכוש ואף בקרקע – תוך איומים חוזרים לפרסם את התיעוד האינטימי ולהרוס את חייו. המערער עצמו דרש כספים ישירות מהמתלונן בהמשך, ואף ניהל מגעים למכירת הקרקע. השופט אלרון, שכתב את פסק הדין, דחה את הערעור וקבע כי עונש של 5 שנות מאסר בפועל שנגזר במחוזי – אף שהוא ברף התחתון של המתחם – הולם את חומרת המעשים. אלרון עמד על הנזק החריג שנגרם למתלונן – אישי, משפחתי, קהילתי וכלכלי – ועל כך שהמערער היה "הגורם המחולל" של מסכת הסחיטה. הוא הדגיש את חומרת הסחיטה מבוססת תיעוד מיני בעידן הדיגיטלי, ואת הצורך בהרתעה אפקטיבית. לפיכך, הערעור נדחה פה אחד.

עוסק בבקשה למתן רשות ערעור על עונשי מאסר שנגזרו על המבקשים בגין כניסה לישראל שלא כחוק. המבקשים טענו כי יש לקבוע עיקרון שלפיו אין להתחשב בעבר פלילי שהתיישן בקביעת מתחם העונש ההולם, אלא רק בגזירת העונש בתוך המתחם, בהתאם לרפורמה בהבניית שיקול הדעת בענישה. כמו כן, טענו כי עונשי מאסר בפועל קצרים (של ימים ספורים) אינם מגשימים תכלית עונשית של ממש. השופט יוסף אלרון, בהסכמת השופטים שטיין וכבוב, קיבל את הערעור באופן חלקי וקבע הלכה עקרונית: עבר פלילי של נאשם אינו משפיע על גבולות מתחם העונש ההולם, אלא רק בשלב גזירת העונש בתוכו. לפיכך, נקבע כי ההחמרה עם המבקשים חרגה מהלכת אלהרוש, אך מאחר שמדובר בערעור ב"גלגול שלישי", ובשים לב להסכמת המדינה, הסתפק בית המשפט בימי המעצר של המבקשים כעונש מאסר בפועל.

ערעור על הרשעת המערער ברצח הנערה יארה איוב ז"ל, בת 16, שבוצע במאפייה שבבעלות משפחתו בכפר גוש חלב. המערער, יחד עם קטין נוסף, הזמין את המנוחה למאפייה תוך שימוש באמתלה למסירת כספים, דקר אותה למוות באכזריות, שיסף את גרונה, והשליך את גופתה בפח אשפה. לאחר מכן ניקה את זירת הפשע, מחק ראיות וניסה לבנות אליבי. המערער הורשע גם בשיבוש מהלכי משפט ובגניבה, ונדון למאסר עולם, 10 חודשי מאסר על תנאי ופיצוי כספי למשפחת המנוחה. בית המשפט העליון, מפי השופט אלרון ובהסכמת שופטי ההרכב, דחה את הערעור. נקבע כי המערער תכנן את הרצח מראש, לא פעל מתוך סערת רגשות, ושגרסאותיו שקריות ובלתי עקביות. ההודאה שמסר למדובב נחשבה מהימנה ונתמכה בראיות רבות. כן נקבע כי הרפורמה בעבירות ההמתה אינה חלה עליו, משום שהתקיימו נסיבות מחמירות של תכנון מוקדם ואכזריות מיוחדת. לפיכך, ההרשעה והעונש נותרו בעינם.

מקרה זה עוסק בערעורים הדדיים על גזר הדין שניתן לאחר שהמערער הורשע, על-פי הודאתו, בעבירת רצח באדישות של דר רחוב, אותו הכה באכזריות רבה עד מותו. בית המשפט המחוזי גזר עליו 18 שנות מאסר, אך המדינה ערערה על קולת העונש, ואילו המערער ביקש להקל בעונשו בטענה שמדובר באירוע ספונטני. השופט יוסף אלרון, שכתב את פסק הדין, הדגיש את חומרת המעשה – תקיפה מתמשכת של אדם חסר ישע, תוך זלזול מוחלט בחייו והשארתו פצוע ונטוש על המדרכה. אלרון עמד על שינוי היחס לרצח באדישות ברפורמה בעבירות ההמתה, שקבעה עונש מרבי של מאסר עולם בשל חומרת ההתנכרות לערך חיי האדם. הוא קבע כי המתחם שקבע המחוזי היה מקל מדי וכי יש לייחס חומרה מיוחדת לפגיעה באדם חסר ישע. לפיכך, הערעור על קולת העונש התקבל, עונשו של דישלבסקי הועלה ל־22 שנות מאסר, וערעורו האישי נדחה.

פסק הדין דן בערעורו של עמיחי שיקלי על פסילתו מהתמודדות ברשימת הליכוד בבחירות לכנסת ה-25, בטענה שלא התפטר "בסמוך" להכרזתו כפורש מסיעת ימינה. בית המשפט העליון, ברוב דעות (כנגד דעת השופט גרוסקופף), קיבל את הערעור וקבע כי יש לפרש את דרישת ההתפטרות באופן גמיש ומהותי, תוך איזון עם הזכות החוקתית להיבחר. השופט יוסף אלרון הצטרף לדעת הרוב והדגיש כי לא התקיימה פגיעה בטוהר הבחירות, ולא היה בשיהוי ההתפטרות כדי להצדיק שלילת הזכות להתמודד.

ערעורו של המערער שהורשע ברצח אמו לאחר שהכה אותה באכזריות בדירתו, תוך הפעלת אלימות קשה ושיטתית. המערער טען כי ייתכן שהפגיעות הקטלניות נגרמו מהחייאה או נפילה, וביקש להפחית את העבירה לעבירה פחותה כמו המתה בקלות דעת, ואף העלה טענת שכרות.השופט אלרון, שכתב את פסק הדין, דחה את ערעורו של המערער וקיבל את קביעות בית המשפט המחוזי. אלרון הדגיש כי מדובר במעשה אלים וקשה, שהוביל לפגיעות קטלניות רבות, וכי טענות המערער בדבר סיבה אחרת למוות הופרכו על-ידי חוות דעת פתולוגית חד-משמעית. אלרון עמד גם על חוסר האמינות בגרסאות המערער, הסתירות הרבות בעדותו, וניסיונותיו להתחמק מאחריות. הוא קבע כי לא התקיימו תנאים להגנת שכרות, והמעשה נעשה באדישות תוך מודעות לתוצאה האפשרית. עם זאת, דחה גם את ערעור המדינה על קולת העונש, וקבע כי העונש שנגזר – 18 שנות מאסר – מצוי בגדר שיקול הדעת הסביר של בית המשפט המחוזי.

התיק דן בערעורו של המערער שהורשע ברצח בכוונה תחילה של אליהו עזרא ז"ל, בירי לעבר משאית שבה נהג אביו של המנוח, ובעבירות נוספות, כולל עבירות נשק, הדחה בחקירה ואיומים. הרצח בוצע בירי מטווח קצר במהלך נסיעה משותפת ברכב, והמערער ניסה לטשטש את עקבותיו. הראיות נגדו כללו עדות מדובב, שיחות מוקלטות, ממצאים פורנזיים ודנ"א שנמצא על האקדח ששימש לרצח. השופט יוסף אלרון, שכתב את פסק הדין, דחה את הערעור וקבע כי ההרשעה מבוססת על מארג ראייתי חזק, עקבי ומשכנע,ולכן העונש נותר בעינו.

הדיון הוא בערעור על הרשעתו של עמירם בן אוליאל אשר ביצע את הפיגוע בכפר דומא בשנת 2015, בו נרצחו שלושה מבני משפחת דוואבשה – ההורים סעד ורהאם ובנם הפעוט עלי – ונפצע קשה בנם השני, אחמד. בן אוליאל הורשע בשלוש עבירות רצח, שתי עבירות ניסיון לרצח, שתי עבירות הצתה, ו-קשירת קשר לביצוע פשע ממניע גזעני. עיקר הערעור התמקד בטענה כי ההודאות נמסרו לאחר הפעלת "אמצעים מיוחדים" (שנויים במחלוקת) בחקירת השב"כ. בית המשפט קבע כי הודאות שניתנו לאחר סיום אותם אמצעים היו חופשיות ומרצון, גובו בפרטים מוכמנים משמעותיים, וחיזקו את אשמת המערער. נקבע כי ההודאות קבילות לפי הדין הישראלי, וכי נשללה הטענה שהודאות הושגו בעינויים. השופט אלרון הדגיש את ההיבטים האנושיים והמוסריים של המעשה וכי הוא רואה בכך פשע מתועב, שהונע ממניע גזעני אידיאולוגי, ואשר יש בו כדי לפגוע לא רק בקורבנות הישירים, אלא גם בלב ערכי החברה הישראלית. אלרון כתב בפסיקתו:"מן המפורסמות הוא כי מדובר בפרשה טרגית וקשה מנשוא, אשר קשה לתאר במילים את תיאורה… מאז שמיעת הערעור איני חדל לחשוב על הקורבנות – סעד וריהאם דוואבשה זכרונם לברכה, ובנם הפעוט עלי, שנרצחו בשנתם. נחרת בי במיוחד מראה מיטת התינוק, שעמדה בפתח הבית, שבה ישן עלי בעת שהושלך בקבוק התבערה – ולבי יוצא אל אחמד, הילד הקטן ששרד את התופת אך נושא את צלקותיה בגופו ובנפשו." הערעור נדחה פה אחד, והמערער נותר עם שלושה מאסרי עולם מצטברים ועוד 20 שנות מאסר נוספות, וכן חויב בפיצוי כספי למשפחות הקורבנות.

ערעור של שוטר שהורשע ברצח רעייתו בירי מאקדחו האישי, לאחר ויכוח שהתפתח לאלימות פיזית. חוות דעתו של השופט אלרון עמדה על כך שהתמונה העובדתית מצביעה בבירור על כוונה תחילה או לכל הפחות על מודעות מלאה לאפשרות מוות – כאשר המערער, שוטר מיומן, דרך את האקדח, כיוון אותו לראשה של המנוחה וירה מטווח קצר. אלרון קבע כי גם אם המערער לא חפץ בתוצאה, הרי שלפי הלכת הצפיות יש לראות בו כמי שהתכוון להמית. בנוסף, בשל חומרת המעשה – הכוללת אלימות שהסלימה לרצח בתוך הבית, לעיני ילדיהם הקטנים, ובשימוש בנשק שנמסר לו מכוח תפקידו – דחה השופט אלרון את ערעורו על ההרשעה וחומרת העונש, וקיבל את ערעור המדינה על קולת העונש. וכך קבע כי יש להשית על המערער מאסר עולם, ולא להסתפק ב-29 שנות מאסר כפי שקבע המחוזי. דעתו התקבלה פה אחד על ידי ההרכב.

התיק עוסק בערעור על הרשעת המערער בניסיון לרצח, לאחר שירה בראשו של אדם בשם אלירז אזולאי בעקבות ויכוח מילולי שפרץ ביניהם בלילה רווי אלכוהול. המערער טען כי פעל תחת השפעת שכרות חמורה ולכן יש להחיל בעניינו את סייג "הגנת השכרות". השופט יוסף אלרון, שכתב את פסק הדין, דחה את הערעור וקבע כי חרף השפעת האלכוהול, המערער היה מודע למעשיו בעת הירי – הוא שב לזירה לאחר עלבונות שנאמרו כלפיו, הצטייד באקדח, הסווה אותו, דרך וירה בראשו של הקורבן מטווח קצר. אלרון ציין כי אין מדובר בפעולה אינסטינקטיבית אלא בפעולה מחושבת, וכי טענת השכרות לא עומדת בדרישות החוק. בנוסף, נקבע כי העונש שנגזר – 15 שנות מאסר – מתחשב בנסיבות האישיות של המערער אך הולם את חומרת המעשה. לפיכך, הערעור נדחה על כל חלקיו.