תיק זה עוסק בבקשת המדינה להחמיר בעונשו של נאשם שהורשע בעבירה של תקיפת בת זוג. לפי הממצאים, הנאשם תקף את אשתו באמצעות חפץ, תוך גרימת חבלות. השופט אלרון קמא גזר עליו עונש קל יחסית – מאסר על תנאי וצו מבחן – תוך התחשבות בגילו, מצבו האישי והבעת חרטה. המדינה ערערה על קולת העונש בטענה שיש להעביר מסר ברור נגד אלימות במשפחה. בית המשפט דחה את הערעור, תוך שהוא קובע כי האיזון בין חומרת המעשה לבין נסיבותיו האישיות של הנאשם וגישת השיקום שננקטה – אינו חורג מהמידה הראויה.

הנאשם הורשע על פי הודאתו בשני אישומים – האחד בגין הפרת הוראה חוקית כאשר לא התייצב לריצוי עונש מאסר במועד שנקבע, והשני בגין התפרצות לדירה וגניבת אקדח גז מדמיע וטבעת זהב. לאור חומרת העבירות, עברו הפלילי המכביד ואי ההרתעה שהופעלה כלפיו, גזר עליו בית המשפט 16 חודשי מאסר, מהם 8 חודשים לריצוי בפועל ו-8 חודשים על תנאי ל-2 שנים. הפעלת מאסר מותנה קודם בן 6 חודשים – חציו חופף וחציו מצטבר, כך שסה"כ ירצה 11 חודשי מאסר בפועל. המאסר ירוצה במצטבר לעונש קודם של 15 חודשים שהוטל עליו בתיק אחר.

דיון בעניין האם יש להעמיד לדין נאשם שביצע את העבירות המיוחסות לו שנה קודם לכן בעת שהיה עדיין קטין. השופט אלרון נדרש לדון בפרשנות סעיפים 9 ו-14 לחוק הסדר הדין הפלילי הקובע הוראות בדבר תקופת התיישנות כללית להגשת כתבי אישום ובסופו של דבר החליט לדחות את טענת בא כח הנאשם כי יש לבטל את כתב האישום והורה על הנאשם להשיב לכתב האישום.

סעדי טאהא, סגן ראש מועצת טבעון, טען כי נפצע בתאונת עבודה כשירד ממשאית בטון, ודיווח על כך לקופת חולים, למשטרה ולחברת הביטוח. בפועל, התברר כי הפציעה התרחשה במהלך משחק כדורגל. טאהא טען כי הודה בשל איומים והבטחות מצד המשטרה, אך בית המשפט דחה את טענות הזוטא וקבע שההודאה נמסרה מרצונו החופשי ונתמכה בראיות נוספות. על סמך מכלול הראיות, הרשיע אותו השופט אלרון בעבירות של קבלת דבר במרמה, ניסיון לקבל דבר במרמה וידיעות כוזבות.

תביעתו של זהר מנה לפינוי חיה סולומון מהדירה בה היא מתגוררת כדיירת מוגנת. השופט אלרון קבע כי התובע לא הצליח להוכיח כי הנתבעת נטשה את הדירה לצמיתות וללא כוונה לחזור אליה, למרות שהתגוררה במשך תקופה בבית אבות ולכן דחה את התביעה. צויין בהחלטה כי נטל ההוכחה מוטל על התובע, וכי העובדה שהדירה נשארה מרוהטת, חפציה של הנתבעת נותרו בה, ושכר הדירה ממשיך להיות משולם, מחלישים את טענת הנטישה.

הנאשם שיבלי סארי היה התובע בתיק אחר שהתנהל בבית משפט השלום בטבריה אצל השופט יובל שדמי. בחודש יולי 1999 שלח הנאשם מכתב אל השופט שדמי בו ביקש כי השופט יפסול עצמו מטיפול באותו תיק תוך שהוא מנסח את ביקורתו כלפי השופט שדמי באופן המבזה ומגדף אותו. על כן הוגש נגדסארי כתב אישום בגין זילות בית המשפט והעלבת עובד ציבור. ולאחר דין ודברים התרשם השופט אלרון כי תוכן המכתב אכן מבזה את השופט שדמי וכי אין בהם ביקורת עיניינית, מכובדת ומרוסנת, והחליט להרשיע את הנאשם בעבירות שיוחסו לו.

שלמה כהן ונתן יורקביץ, בעלי משרד "סיגמא יועצים" להנהלת חשבונות, הואשמו בעבירות מרמה, גניבה, ושורת עבירות לפי חוק מע"מ. השניים הגישו דוחות כוזבים בשם עוסקים שונים בין השנים 1992–1996, תוך ניפוח תשומות לצורך התחמקות מתשלום מס. כמו כן, השתמשו בשיקים שהופקדו בידיהם שלא למטרתם, תוך גניבה בסך כולל של מאות אלפי שקלים. השופט אלרון החליט להרשיע אותם בעבירות שיוחסו להם. הכרעת הדין התבססה על הודאות מפורטות של הנאשמים, ראיות תומכות ועדויות עוסקים, וקבעה כי פעלו בצוותא לביצוע שיטתי של העבירות תוך ניצול האמון שניתן בהם כמנהלי חשבונות.

הנידון הוא בתביעת שיבוב שהגישה חברת הביטוח איתן, אשר פיצתה את מבוטחתה חברת טכנומטל בגין נזקי פריצה וגניבה ממבנה שלה שבוטח ע"י. נקבע כי חברת השמירה טכנולוגיות מיגון בע"מ, שסיפקה שירותי מוקד ותגובה, התרשלה בכך שסייר מטעמה לא זיהה סימני פריצה ברורים בשטח, למרות שהיה עליו לבדוק ביתר קפדנות לאחר שהאזעקה נפסקה. השופט אלרון קבע כי לו פעל הסייר כנדרש, ייתכן שהיה ניתן למנוע את הגניבה או לפחות לתפוס את הפורצים. לבסוף, חויבה הנתבעת לשלם לחברת הביטוח פיצוי בסך כולל של כ-93,000 ש"ח.

בפסק הדין זה הורשע משה בן עמי, בוחן נהיגה מטעם משרד הרישוי, בקבלת שוחד והפרת אמונים לאחר שקיבל תשלום ממורה נהיגה כדי להעביר תלמידים לא כשירים במבחני הנהיגה המעשיים. השופט יוסף אלרון קבע כי מדובר במעשים חמורים המפקירים את בטחון הציבור ופוגעים באמון שניתן לעובדי הציבור, במיוחד נוכח שיעור תאונות הדרכים בישראל. לנוכח חומרת העבירה והשלכותיה הציבוריות, גזר עליו השופט אלרון עונש של 40 חודשי מאסר, מהם 30 לריצוי בפועל, קנס של 24,000 ש"ח, וכן צו עיכוב יציאה מהארץ. השופט נענה לבקשת ההגנה לדחות את תחילת ריצוי העונש עד ל-1 בספטמבר 2000

פסק הדין בתיק ת"א (שלום חיפה) 9574/99 גלעד איפרח נ' מתי עמרן עוסק בתביעה לפיצויים בגין נזקי גוף שנגרמו לתובע במהלך משחק כדורגל בשכונה, כאשר הוכה בפניו על ידי הנתבע. בית המשפט קבע כי הנתבע אחראי לנזק, כיוון שהאלימות לא הייתה מוצדקת ולא התבצעה מתוך הגנה עצמית. נקבע כי לא הייתה סיבה סבירה לתקיפה, וכי התנהגות הנתבע הייתה חמורה ובלתי מידתית. לפיכך חויב הנתבע לשלם לתובע פיצויים בגין כאב וסבל, הוצאות רפואיות ואובדן השתכרות, בסכום כולל של 20,000 ש"ח.

ערעור על חומרת העונש שהוטל על המערער, רפעת עודה, שהורשע ברצח חליל מחרום ז"ל וניסיון לרצח בנו, ראזי, לאחר קטטה שהתפתחה במכולת. המערער ירה במנוח בראשו מטווח קצר ורדף אחר בנו עם אקדח שלוף. מדובר בערעור שני לאחר שבהליך קודם (ע"פ 3546/19) שונתה ההרשעה מ"רצח בכוונה תחילה" ל"רצח בסיסי" לפי הרפורמה בעבירות ההמתה. השופט יוסף אלרון, שכתב את חוות הדעת המרכזית, קיבל את ערעור המדינה ודחה את ערעור המערער, תוך שהוא קובע כי בשל עברו הפלילי החריג – הכולל הרשעה קודמת בהריגת שני אחים ובניסיון לרצח אמם – יש לגזור עליו את העונש החמור ביותר: מאסר עולם בלתי קצוב, בתוספת 7 שנות מאסר בגין ניסיון הרצח, לריצוי במצטבר. אלרון הדגיש כי חזרתיות על מעשי המתה מעידה על זלזול עמוק בקדושת חיי אדם ומחייבת הרתעה והוקעה. לההחלטה הצטרפו יתר שופטי ההרכב – מינץ וסולברג.